פירושים והערות מהרב יהושע הרטמן על אור חדש ט׳:כ״ז

27 377 לשונו בתפארת ישראל פכ"ט תלח.: "כי אצל האדם, מן הידיעה שיודע שדבר זה טוב לו לעשות, נמשך המעשה. ואם לא היה יודע שטוב לו לעשות, אינו עושה". וכן אמרו בגמרא שבת פח. על אמירת "נעשה ונשמע" שמות כד, ז, ו"נשמע" תירגם אונקלוס שם "ונקבל" "עמא פזיזא "נמהר" רש"י שם, דקדמיתו פומייכו לאודנייכו "קודם ששמעתם אותה היאך היא קשה, ואם תוכלו לעמוד בה, קבלתם עליכם לקיימה" רש"י שם... ברישא איבעיא לכו למשמע, אי מציתו, קבליתו, ואי לא, לא קבליתו". ובפשטות תשובת הגמרא שם לא נוגעת לכאן, שאמרו שם "אנן דסגינן בשלימותא", כי זה רק שייך כלפי הקב"ה, וכפי שביאר בתפארת ישראל פכ"ט תלו:-תמ:.

28 378 לשונו להלן פסוק כט לאחר ציון 446: "כי בפעם הראשון שהרגו ביום י"ג בכפרים, ונחו ביום י"ד, ובשושן הרגו אף בי"ד, ונחו ביום ט"ו, זה היה פעם ראשון, ולא כתב מרדכי עדיין כלל באותו פעם. ואחר שנת המעשה כתב אליהם מרדכי".

29 379 כמו שנאמר פסוק כג "וקבל היהודים את אשר החלו לעשות", וכתב הר"מ חלאיו שם "את אשר החלו לעשות - פירוש שיקיימו עליהם לעשות פורים בכל שנה ושנה, כמו שהתחילו מעצמם לעשות". וכאשר עשו בפעם השניה, בזה קיימו את אשר עשו בתחילה. ומה שבפעם השניה הוי קיום, כי פעם השניה זהו לחיזוק הדבר, וכפי שכתב בח"א לערכין ל: ד, קמג:, וז"ל: "ידוע דבר זה ממה שאמרו פסחים סא. 'שנה עליו הכתוב לעכב'. כי כל שני פעמים לחזק הדבר שיהיה כך קבוע, לא בענין אחר. ודווקא שני פעמים, כי דבר זה ידוע מענין הצורה שיש לה מדריגה שניה. כי החומר יש לו מדריגה ראשונה, ואין מדריגות החומר מדריגה חזקה רק מדריגה חלושה. ומדריגה הצורה מדריגה שניה, שהיא חזקה, ואין שנוי לה כלל כאשר ידוע. ולפיכך אמרו בכל מקום 'שנה עליו הכתוב לעכב'. וכן כאשר עושה שני פעמים, נחשב המעשה ההוא מעשה קבוע, ואין נחשב לעושה שנוי מן הסדר", וראה למעלה פ"ו הערה 57, ולהלן הערה 456.

30 380 פירוש - יש כאן שלשה שלבים; עשו - בשנה הראשונה. קיימו - בשנה שניה. קבלו - לעתיד. וכן ראה בראב"ע נוסח ב ובר"מ חלאיו שגם ביארו ש"קבלו" עוסק בדורות העתידים.

31 381 לאחר ציון 292.

32 382 למעלה לאחר ציון 292 לא הזכיר בית דין כלל, שכתב: "אמר 'וקבל היהודים' למעלה פסוק כג לשון יחיד, כי קבלו כלם בשמחה וברצון, ובקול אחד אמרו 'נעשה ונשמע', וזהו 'וקבל', ולא היו דעות מחולקות". אמנם בגמרא אמרו מכות כג: "שלשה דברים עשו ב"ד של מטה, והסכימו ב"ד של מעלה על ידם, אלו הן; מקרא מגילה "דחייבין על מקרא מגילה" רש"י שם, ושאילת שלום בשם, והבאת מעשר. מקרא מגילה, דכתיב 'קימו וקבלו היהודים', קיימו למעלה מה שקבלו למטה". הרי שהקבלה למטה מתייחסת למעשה בית דין. וכן במגילה ב. אמרו שזמן של קריאת המגילה נקבע על ידי אנשי כנסת הגדולה, ואי אפשר לעקור תקנה זו משום ש"אין בית דין יכול לבטל דברי בית דין חבירו אלא אם כן גדול ממנו בחכמה ובמנין". והרמב"ן שם כתב: "אחר זמן לאחר שהאיר הקב"ה עיניהם ומצאו סמך מן התורה, עמד מרדכי ובית דינו... וקבעו אותו על כל ישראל". נמצא שמה שאמר למעלה ש"לא היו דעות מחולקות" כוונתו שכלם קבלו את קבלת הבית דין.

33 383 במנחות סה: דרשו על הפסוק ויקרא כג, טו "וספרתם לכם" ש"תהא ספירה לכל אחד ואחד". ואילו הפסוק "וספרת לך" ויקרא כה, ח - הנאמר אודות ספירת יובלות - דרשו שהוא נאמר על בית דין תו"כ שם. וזה מורה שלשון יחיד מוסב על הבית דין, ואילו לשון רבים מוסב על כל יחיד ויחיד, וכדבריו כאן. וכן ביאר הגר"א באדרת אליהו ר"פ נצבים, וז"ל: "'והתברך בלבבו לאמר שלום יהיה לי כי בשרירות לבי אלך' דברים כט, יח. ביאורו, מפני שרז"ל אמרו מגילה לא: בתוכחה ראשונה אין רשאי להפסיק, מפני שבלשון רבים נאמר. ובתוכחה השניה רשאי להפסיק, מפני שבלשון יחיד נאמר. פירוש, שבלשון רבים נאמר, וקאי על כל יחיד ויחיד. והשניה בלשון יחיד נאמר, והוא על כלל ישראל כאחד. וזה הוא אומרו דברים כט, יח 'והיה בשמעו את דברי האלה הזאת' השניה, הנאמר בלשון יחיד על כלל ישראל, 'והתברך בלבבו לאמר שלום יהיה לי' שם, הלא אני יחיד, ולא נאמר רק על כלל ישראל. לכך נאמר שם פסוק כ 'והבדילו השם לרעה', כיון שפירש עצמו מכלל ישראל". אך בדר"ח פ"א מ"ד רלט. כתב להיפך, שלשון יחיד הוא כנגד הפרטי, ולשון רבים הוא כנגד האחד השלם לכך מוסר הזוגות הוא בלשון יחיד, לעומת מוסר אנשי כנסת הגדולה, שהוא בלשון רבים. וכן כתב בגו"א שמות פט"ו אות ז, שלשון יחיד שבתורה "זה אלי" שמות טו, ב מורה שמדובר בכל אחד ואחד "ראתה שפחה על הים מה שלא ראו נביאים" רש"י שם, כי "מדכתיב כל השירה בלשון יחיד, אם כן על כל אחד ואחד, ואפילו על השפחה, נמי מדבר" לשונו בגו"א שם. וכן הרמב"ן שמות כ, א ביאר שעשרת הדברות נאמרו בלשון יחיד "אנכי ה' אלוקיך" יען "כי עם כל אחד ידבר, ולכל אחד יצוה, שלא יחשבו כי אחר הרוב ילך, והיחיד ינצל עמהם". וראה תפארת ישראל פמ"ג הערה 50. וצ"ע בכל זה.

34 384 "הוראה תלויה בבית דין, ומעשה תלוי בקהל" הוריות ה..

35 385 אודות שהכתיב הוא מרוחק יותר מן האדם, והקרי הוא יותר קרוב לאדם, כן כתב בנצח ישראל פמ"ב תשכח:, וז"ל: "כי הוא נכתב בשם הויה, אך לא נקרא כך, כי הכתיבה הוא מורה על אמיתת עצמו, אבל הקריאה הוא אל האדם... בשם אד'" הובא למעלה פ"ג הערה 712. לכך הכתיב של פסוקנו עוסק בקבלת בית דין, אך הקרי של פסוקנו עוסק בקבלת ישראל. ויש לשאול, מדוע אין גם למעלה בפסוק כג קרי וכתיב, אלא נאמר "וקבל" הן בכתיב והן בקרי, ואילו כאן יש התפצלות בין הכתיב לבין הקרי.

36 386 "מנא ידעו כותבי המגילה שכך אמר בלבו, אלא רוח הקודש נגלה עליהם" רש"י שם.

37 387 המשך הגמרא שם: "רבי עקיבא אומר, אסתר ברוח הקודש נאמרה, שנאמר למעלה ב, טו 'ותהי אסתר נשאת חן בעיני כל רואיה'. רבי מאיר אומר, אסתר ברוח הקודש נאמרה, שנאמר למעלה ב, כב 'ויודע הדבר למרדכי' "מי גלה לו, רוח הקדש שרה עליו" רש"י שם. רבי יוסי בן דורמסקית אומר, אסתר ברוח הקודש נאמרה, שנאמר למעלה פסוק י 'ובבזה לא שלחו את ידם' "היאך ידעו מה עשו הרחוקים" רש"י שם".

38 388 לפנינו בגמרא איתא "אמר שמואל". אך בעין יעקב איתא "אמר רב יהודה אמר שמואל", וכדרכו מביא כגירסת העין יעקב. וראה למעלה הערה 40.

39 389 כמו שנאמר למעלה פסוק כא "לקיים עליהם להיות עושים את יום ארבעה עשר לחודש אדר וגו'", הרי נאמר הקיום מבלי לומר גם קבלה. וכן נאמר למעלה פסוק כג "וקבל היהודים את אשר החלו לעשות וגו'", הרי נאמרה הקבלה מבלי לומר גם הקיום. וגם יתיישב בזה מה שהקשה למעלה מדוע כתיב "קיימו" לפני "קבלו", ולפי הסברה ראוי להקדים ה"קבלו" ל"קיימו".

40 390 בשבועות לט. אמרו שהפסוק "קיימו וקבלו" אסתר ט, כז עוסק במקרא מגילה.

41 391 יש להבין, מדוע מדגיש כמה פעמים שמצות קריאת מגילה נחשבת ש"השם יתברך צוה עליה", הרי כאן רק בא לבאר הכפילות של "קיימו וקבלו", וכפילות זו מוסברת על פי מה שאמרו "קיימו למעלה מה שקבלו למטה", ומה לי שמחמת קיום העליונים "נחשב כי השם יתברך צוה עליה". והרי אף אם לא היה נחשב שהשם יתברך צוה עליה אלא שזו מצוה שהתחתונים צוו עליה, מכל מקום השם יתברך הסכים עם קבלת התחתונים, ובכך מוסברת כפילות "קיימו וקבלו", ומה הצורך ליותר מזה. ונראה שהדגשה זו באה כהקדמה לדבריו להלן לאחר ציון 415 שמחמת הוספת מצות קריאת מגילה יש לנו גלוי לקבלה מרצון לכל מצות התורה. הרי שהסכמת הקב"ה למצות קריאת מגילה מרוממת מצוה זו מעבר לשאר מצות דרבנן, ומשימה אותה בשורה אחת עם שאר מצות התורה שהקב"ה צוה עליהם, ולכך יהיה בידי מצוה זו לשמש גלוי לשאר מצות התורה, שכולן נתקבלו ברצון. וראה להלן הערה 420. והטעם שמונח ב"קיימו למעלה" לא רק הסכמה עם "מה שקבלו למטה", אלא הפיכת קבלת התחתונים לציווי של מעלה, הוא בגו"א שמות פי"ט אות כב פא., שכתב: "מגילת אסתר ברוח הקדש נאמרה מגילה ז.... פירושו, דברוח הקודש נאמרה שהוא יתברך מסכים על ידי קבלתם, שאם יקבלו הם, הוא יסכים עמהם" הובא למעלה בהקדמה הערה 78, ולהלן הערה 412. הרי הסכמת הקב"ה לקבלת ישראל אינה רק לאחר מעשה של ישראל, אלא שהיתה חלק מקבלת ישראל, שהם ידעו מראש "שאם יקבלו הם, הוא יסכים עמהם". לכך הסכמת הקב"ה אינה רק בדיעבד, אלא היתה חלק מכריע בקבלת התחתונים. וראה הערה הבאה.

42 392 יש להעיר, שבכל מצות דרבנן מצינו שהקב"ה מסכים עמהם, וכמו שאמרו בתנחומא נשא אות כט: "לא יאמר אדם איני מקיים מצות זקנים, הואיל ואינן מן התורה. אמר להם הקב"ה, בני, אין אתם רשאין לומר כך, אלא כל מה שגוזרים עליכם תהיו מקיימין, שנאמר דברים יז, י 'ועשית על פי התורה אשר יורוך'. למה, שאף על דבריהם אני מסכים, שנאמר איוב כב, כח 'ותגזר אומר ויקם לך'. תדע לך, שהרי יעקב בשעה שברך מנשה ואפרים מה כתיב שם בראשית מח, כ 'וישם את אפרים לפני מנשה', עשה הקטן קודם לגדול. וקיים הקב"ה גזרתו, אימתי, בקרבנות הנשיאים, שהקריב שבט אפרים תחלה, שנאמר במדבר ז, מח 'ביום השביעי נשיא לבני אפרים', ואחר כך מנשה, מנין, ממה שקראו בענין שם פסוק נד 'ביום השמיני נשיא לבני מנשה'". ויש לומר, שבשאר מצות דרבנן, הסכמת הקב"ה באה בדיעבד ולאחר מעשה, שלאחר שבית דין התחתון גזרו מה שגזרו, הקב"ה הסכים עמם, כי הקב"ה מסכים לכל מה שיאמרו. אך במצות מקרא מגילה, בית דין התחתון ידעו מעיקרא שהגזירה שהם עומדים לקבל מוסכמת היא מלמעלה, והסכמה זו היתה חלק מעצם החלטת התחתונים, וכמבואר בהערה הקודמת. וראה בסמוך הערה 405.

43 393 פירוש - שאר מצות שהן מלמעלה בלבד אינן מבית דין של מטה ומלמעלה אלא הן רק מלמעלה.

44 394 פירוש - נאמר כאן "קיימו וקבלו היהודים עליהם ועל זרעם ועל כל הנלוים עליהם ולא יעבור להיות עושים את שני הימים האלה ככתבם וכזמנם בכל שנה ושנה", הרי הפסוק מבאר שה"קיימו וקבלו" מתבטא בקבלה עד סוף הדורות לעשות את ימי הפורים. ועל כך מבאר כאן, שאכן הואיל ומצות מקרא מגילה היא מלמטה ומלמעלה כאחד, יש בכך חיזוק גדול לשמור מצוה זו עד סוף הדורות.

45 395 "תחתית ההר - תחת ההר ממש" רש"י שם.

46 396 "קובא שמטילין בה שכר" רש"י שם.

47 397 "מודעא רבה - שאם יזמינם לדין למה לא קיימתם מה שקבלתם עליכם, יש להם תשובה, שקבלוה באונס" רש"י שם.

48 398 "מאהבת הנס שנעשה להם" רש"י שם. אמנם המהר"ל בגו"א שמות פי"ט אות כב ובנצח ישראל רצז. חולק על רש"י, והובא למעלה בהקדמה הערה 80.

49 399 מאמר זה מובא בהרבה מקומות נוספים בספרי המהר"ל, והם; למעלה בתחילת ההקדמה, תפארת ישראל פט"ז רמז:, שם פל"ב כולו תעו., שם ס"פ נא תתח., גו"א שמות פי"ט אות כב עז:, נצח ישראל פי"א רצד., ההקדמה לדרוש על התורה ד:, באר הגולה באר השלישי רעד:, ובח"א לע"ז ג. ד, כ., ובחידושי ההלכה שלו לשבת פח., וחלק מדבריו במקומות אלו ישולבו בהערות הבאות.

50 400 כפי שהעיר למעלה לאחר ציון 376. ובא לבאר הסבר שלישי לכך; הסברו הראשון למעלה לאחר ציון 377 היה כי כך היה סדר השתלשלות העניינים; בתחילה עשו, בשנה השנית קיימו, ואחר כך קבלו לעתיד. הסברו השני למעלה לאחר ציון 389 היה כי "קיימו למעלה מה שקבלו למטה". ומעתה יבאר שקיימו מצות קריאת המגילה, ובזה קבלו עליהם את כל המצות. וכן כתב התורת חיים שבועות לט. "קיימו מה שקבלו כבר. נראה דדרשו הכי משום דקשיא להו 'קיימו וקבלו', 'קבלו וקיימו' מיבעי ליה, שהרי הוצרכו לקבל תחילה קודם שהיו מקיימין. לכך דרשו 'קיימו מה שקבלו כבר'". וכן כתב המהרש"א שבת פח., וז"ל: "קיימו מה שקבלו כבר כו'. דלפי פשטיה דקאי אמגילה, הוה ליה למכתב 'קבלו וקיימו', דקבלה ודאי קדמה לקיומה. והכי נמי מהאי טעמא דרשו מינה נמי במגילה ז. 'קיימו למעלה מה שקבלו למטה'".

51 401 היא מצות קריאת המגילה.

52 402 תולה זאת "בימי מרדכי ואסתר". אך לשון חכמים הוא שבת פח. "הדור קבלוה בימי אחשורוש", ובתפארת ישראל פל"ב תפב: כתב "בימי אחשורוש" מובא בהערה 404. וראה למעלה בהקדמה הערה 80 מה שנתבאר בזה.

53 403 "חוץ ממקרא מגילה - ואם תאמר נר חנוכה, כבר פסקו הנביאים. אבל בימי מרדכי היו חגי זכריה ומלאכי" רש"י שם.

54 404 "אמר רבי חייא בר אבין אמר רבי יהושע בן קרחה, ומה מעבדות לחירות אמרינן שירה "ביציאת מצרים אמרו שירה על הים" רש"י שם, ממיתה לחיים לא כל שכן" המשך לשון הגמרא שם. ובתפארת ישראל פל"ב תפב: כתב: "כי בימי אחשורוש קבלו מצוה אחת מרצונם... והסכים הקב"ה עמהם. ומקרא מגילה היא מצוה אחת שנתחדשה, כמו שאמרו שם מגילה יד. ארבעים ושמונה נביאים ושבע נביאות עמדו לישראל, וכולם לא פחתו ולא הוסיפו על תורת משה חוץ ממקרא מגילה. שמזה נלמוד כי מקרא מגילה כמו תוספות על התורה" הובא למעלה בהקדמה הערה 75.

55 405 אף על פי שהקב"ה רוצה שישראל יקבלו כל מה שחכמים גוזרים עליהם כמבואר למעלה הערה 392, מ"מ זהו הוראה כללית שישמעו לדברי חכמים, אך לאו דוקא שהקב"ה רוצה במצוה מסוימת של רבנן. ונקודה זו מבוארת היטב במשך חכמה דברים יז, יא, וז"ל: "העיקר הוא זה, כי התורה רצתה אשר מלבד ענינים הנצחים והקיימים לעד, יתחדש ענינים, סייגים, ואזהרות, וחומרות, אשר יהיו זמניים, היינו שיהיה ביד החכמים להוסיף עפ"י גדרים הנמסר להם שבאופנים אלו ניתן להם רשות... ולמען שלא ימצא איש אחד לאמר אני הרואה ואינני כפוף לחכמי ישראל, נתנה התורה גדר 'לא תסור כו" שם, שאל"כ יהיה התורה מסורה ביד כל אחד, ויעשו אגודות אגודות, ויתפרד הקשר הכללי, מה שמתנגד לרצון השם שיהיה עם אחד לשמוע לחכמיהם. ואם לא ישמעו, עוברים ב'לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל'. ואם כן המצוה דוקא לשמוע מה שיאמרו, אבל הענין בעצמו שאמרו וחדשו, אפשר דאינו מתקבל אל רצון הבורא. ואם יעמוד ב"ד אחר הגדול ויבררו טעותן, או שהוא דבר שאין הצבור יכול לעמוד, ויעשו היפך מזה, מותר... ורצה דוקא שנשמע בקולם, אבל לא בפרטי הדברים... רצונו בצווי פרטי ומצאתי כן בביאור לרבינו משה פי"א מהלכות ברכות הלכה ג' נמצא ענין הדברים והצעתן כך הוא וכו' יעו"ש. וזה פירוש הירושלמי סוכה פ"ג ה"ד דיום ראשון מברך 'על נטילת לולב', ושאר יומי מברך 'על מצות זקנים', דהמצוה לשמוע בקולם". וזהו דיוק לשונו הזהב של המהר"ל כאן "לא שמעו מן השם יתברך שהוא רוצה שיקבלו מצוה זאת". וכך מוכח מיניה וביה; דמדוע הוצרכו לקבלה מיוחדת של מצות קריאת המגילה, תיפוק ליה שחייבים לשמוע לדברי חכמים שנאמר דברים יז, יא "לא תסור". אלא ש"לא תסור" אינו מוסב על תוכן המצוה, וישראל בדור אחשורוש קבלו על עצמם את מקרא מגילה בפרוטרוט ראה קונטרס דברי סופרים לרא"ו סימן א, אותיות כט, ל

56 406 לשונו בנצח ישראל פי"א רצז.: "וקאמר דאף על פי כן 'הדור קבלוה בימי אחשורוש'... הפירוש הוא, שכאשר קבלו עליהם מצוה זאת מעצמם, היא קריאת מגילה, שלא היו מוכרחים למצוה זאת, ובקבלת מצוה זאת קבלו כל התורה. שזאת המצוה היא כמו תוספת למצות, ואם קבלו המצוה הזאת, שהיא כמו תוספת, כל שכן קבלת מצות, שהם אינם כמו תוספת. לפיכך בימי אחשורוש קבלו כל התורה, ולא היה שם אונס והכרח, ופירוש זה נכון" הובא למעלה בהקדמה הערה 77.

57 407 לשונו בתפארת ישראל פל"ב תפג:: "ובזה היו מקבלים כל התורה מרצונם; שאם המצוה שהיא אחרונה לכל התורה, שהיא מקרא מגילה, קבלוה מעצמם, כי מי הכריח אותם לדבר זה, מכל שכן שאר מצות שהם קודמים למקרא מגילה, שכולם הם ברצון. ובזה כאילו היה תחילה קבלת התורה ברצון, כי הוכיח הסוף על התחלה" הובא למעלה בהקדמה הערה 78. ובגו"א שמות פי"ט אות כב פ. כתב: "פירוש, שהיו מקבלים עליהם מצוה אחת ממצות התורה, דהיא קריאת מגילה. ואף על גב דאין כאן אונס, והם מעצמם קבלו עליהם, וכיון דהם מעצמם הסכימו לעשות מצוה זאת, זהו קבלת כל התורה. שאיך יוסיפו עוד מצוה אם הראשונים הם מוכרחים עליהם, לפיכך קבלת קריאת המגילה הוא קבלת התורה ברצון... וכאשר חדשו ישראל מצוה אחת מן המצות, אז נראה כי התורה לא היה באונס כלל ודבר הכרחי, רק כי התורה להם בעצם גם כן". ובחידושי ההלכות שלו לשבת פח. הוסיף בנקודה זו: "כיון שקיבלו עליהם מקרא מגילה, שהוסיפו מצוה מחמת עצמם, א"כ לא נוכל לומר שהם אנוסים לקבלת מצות. שאם היו אנוסים לקבלת מצות מתחילה, למה היה להם להוסיף מעצמם. ודמי זה להא דתנן ב"ב ד: עמד ניקף וגדר את הרביעית מגלגלים עליו את הכל, מפני שבזה שהוסיף לגדור מחיצה רביעית גילה דעתו דניחא ליה, וא"כ הכל ניחא ליה, ובזה קיבלו עליהם כל התורה. ופירוש זה פשוט" הובא למעלה בהקדמה הערה 79.

58 408 קשה, שמבאר כאן "'קיימו' המצות שניתנו בסיני, ו'קבלו' עליהם עתה מקרא מגילה", ולמעלה לאחר ציון 399 כתב להיפך, וז"ל: "בא לתרץ מה שכתיב קודם 'קיימו' ואחר כך 'קבלו'. ופירוש על ידי זה שקיימו מגילת אסתר, קבלו עליהם מה שהיה ראוי להם לקבל עליהם בהר סיני". הרי "קיימו" מוסב על מקרא מגילה, ו"קבלו" מוסב על מצות שניתנו בסיני. ועוד, לפי דבריו כאן כיצד תוסבר תיבת "שקבלו כבר", אם "קבלו" מוסב על מקרא מגילה. ולהלן הערה 413 ביאר כדבריו למעלה; "קיימו" מוסב על ההווה, ואילו "קבלו" מוסב על העבר. והרמב"ן בהשגותיו על ספר המצות בעיקר הראשון כתב: "כמו שאמרו קיימו מה שקבלו עליהם כבר בסיני". והיה נראה לכאורה שיש לגרוס כאן להיפך; "'קיימו' עתה מקרא מגילה. 'וקבלו' עליהם המצות שנתנו בסיני". אך גם בחידושי ההלכות שלו לשבת פח. כתב "פירושו קיימו עליהם התורה, שקודם זה היה מודעא, ועתה קיימו על ידי זה שקבלו עליהם לעשות" מובא להלן הערה 420. וצ"ע.

59 409 מציונים 9-80.

60 410 לאחר ציון 388.

61 411 קושית תוספות שבועות לט. ד"ה קיימו, וז"ל: "קיימו מה שקבלו כבר - תימה דבפ"ק דמגילה דף ז. איכא תנאי טובא דדרשי דאסתר ברוח הקודש נאמרה מקראי, ושמואל דריש ליה מ'קיימו וקבלו', 'קיימו למעלה מה שקבלו למטה'. ומסיק רבא שם דלכולהו אית להו פירכא בר מדשמואל. והא אדשמואל נמי אתי ליה פירכא, דאצטריך למידרשה נמי כי הכא. ורבא גופיה דרש כי הכא 'קיימו מה שקבלו כבר' בשבת פרק רבי עקיבא דף פח.". וכן הקשו בשבת פח. ד"ה אמר רבא, חגיגה י. ד"ה דלמא, ומגילה ז. ד"ה לכולהו.

62 412 לשונו בגו"א שמות פי"ט אות כב פא.: "ואף על גב דגם מגילת אסתר ברוח הקדש נאמרה מגילה ז., ואין שייך בזה דהם קבלו מעצמם. פירושו, דברוח הקודש נאמרה שהוא יתברך מסכים על ידי קבלתם, שאם יקבלו הם, הוא יסכים עמהם, אבל סוף סוף התחלה לקבלה הוא מעצמם. וכן דרש התם מגילה ז. 'קיימו וקבלו' אסתר ט, כז, קיימו למעלה מה שקבלו למטה. נמצא כי התחלת המצווה הוא בידם היה. ובמדרש רות ד, ד, וכן הוא במכות כג:; ג' דברים עשו בית דין של מטה והסכימו עמהם בית דין של מעלה; שאילת שלום בשם, ומגילת אסתר, ומעשרות" הובא למעלה בהקדמה הערה 75.

63 413 כי "קיימו עתה" קודם ל"קבלו כבר", כי הכתוב מדבר על מה שהיה עתה. ומכך משמע ש"קיימו" מוסב על העכשו, ו"קבלו" מוסב על העבר, ולעיל הערה 408 כתב הפוך.

64 414 כי לפי הדרשה של "קיימו מה שקבלו כבר" גם הקבלה וגם הקיום הוא למטה בתחתונים, ולכך היה יכול לומר "קיימו קבלו". אך לפי הדרשה "קיימו למעלה מה שקבלו למטה", הרי איירי בשתי רשויות, הקיום למעלה והקבלה למטה, ולכך נאמר "קיימו וְקבלו".

65 415 בא לבאר שאע"פ שבהשקפה ראשונה נראה שהדרשה "קיימו מה שקבלו כבר" שבת פח. סותרת לדרשה "קיימו למעלה מה שקבלו למטה" מגילה ז., אך האמת היא להיפך; הדרשה "קיימו מה שקבלו כבר" מסתמכת על הדרשה "קיימו למעלה מה שקבלו למטה" ומסתייעת ממנה. באופן שללא הדרשה של "קיימו למעלה מה שקבלו למטה" אי אפשר היה לדרוש "קיימו מה שקבלו כבר".

66 416 ואיך קבלת מצוה דרבנן ברצון מורה שמקבלים בזה גם מצות דאורייתא ברצון, הרי רבנן לחוד ודאורייתא לחוד, וכמו שמבאר.

67 417 "כי בימי מרדכי ואסתר שקבלו עליהם מקרא מגילה, והיא מצוה אחת, וכאילו היא כתובה בתורה" לשונו למעלה לאחר ציון 401.

68 418 "ואמר כי לכך כתיב 'קיימו וקבלו', כי מלמד לך כי מצוה זאת של קריאת מגילה נחשב כאילו השם יתברך צוה עליה, כיון שהסכים על המצוה הזאת מלמעלה, נחשב כי השם יתברך צוה עליה" לשונו למעלה לאחר ציון 389.

69 419 לשונו בהקדמה לאחר ציון 70: "ואמר כי אף על פי כן 'הדר קבלוהו בימי אחשורוש'. כי כאשר הוסיפו במצות מקרא מגילה, ודבר זה כמו הוספה, וכמו שאמרו בפרק קמא דמגילה יד., ארבעים ושמונה נביאים ושבע נביאות עמדו לישראל, וכולם לא פחתו ולא הוסיפו על התורה אפילו אות אחת, חוץ ממקרא מגילה. מאי דרוש, אמר רבי חייא בר אבין אמר רבי יהושע בן קרחה, ומה אם מעבדות לחירות אומרים שירה, ממיתה לחיים על אחת כמה וכמה, עד כאן. וכאשר יש כאן הוספה, אם כן העיקר קודם, ולפיכך כאשר קיבלו מעצמם ההוספה הזאת, שהוא מקרא מגילה, בזה קבלו כל התורה שהיא ראשונה, ובתוספת נמצא העיקר מקל וחומר. ואם כן מעתה אין כאן מודעא כלל".

70 420 יש להעיר, שאמנם מבאר שהדרשה "קיימו מה שקבלו כבר" זקוקה לדרשה "קיימו למטה מה שקבלו למעלה", אך עדיין אפשר להקשות לאידך גיסא; שמא הפסוק נדרש רק בשביל "קיימו למטה מה שקבלו למעלה", ולא גם בשביל "קיימו מה שקבלו כבר", כי הרי דרשת "קיימו למטה מה שקבלו למטה" אינה זקוקה לדרשת "קיימו מה שקבלו כבר". דע לך, שבחידושי ההלכות שלו לשבת פח. עמד על קושיא זו, ויישבה בשתי דרכים, ואלו דבריו: "והשתא הא דדרשי דאסתר נאמרה ברוח הקודש מדכתיב 'קיימו וקבלו', קיימו למעלה מה שקבלו למטה, הוא דרשה זאת שבכאן "קיימו מה שקבלו כבר". דלהא מלתא ליכא לאוקמי, דהיינו קיימו בקבלת המגילה מה שקבלו כבר, דאם לא קיימו למעלה מצוה זאת של קריאת מגילה, אין כאן תוספות מצוה, שאמרנו שהוסיפו, דהא אם לא קיימו אותה למעלה לא נקרא זה מצוה כלל. וליכא למימר דלהכא אתא 'קיימו למעלה מה שקבלו למטה' בלחוד, דהוה ליה לכתוב 'קבלו וקיימו', שקיימו מה שקבלו עתה. אבל פירושו קיימו עליהם התורה, שקודם זה היה מודעא, ועתה קיימו על ידי זה שקבלו עליהם לעשות ראה למעלה הערה 408. והשתא לא קשה מידי. ועוד, אפילו אם תאמר דקרא אתי כולה להכי דקאמר ש'קיימו למעלה מה שקבלו למטה', סוף סוף נוכל ללמוד מעצמנו שקיימו התורה, כיון שהוסיפו מצוה אחת, ותו ליכא מודעא לאורייתא. אף על גב דקאמר בהך לישנא 'קיימו מה שקבלו כבר', ודריש קרא כך, דלמה לא נדרוש, כיון דעל כרחך תרוויהו משתמעי ממנו, יש לנו לדרוש קרא בשניהם, כיון דעל כל פנים שניהם משתמעי מיניה, לכך דרשינן קרא לב' פנים, ופשוט הוא". ונפלא הוא. וראה למעלה בהקדמה הערה 75, ופרק זה הערה 391.

71 421 כן כתב המנות הלוי ריב:, וז"ל: "פירושא דקרא 'קיימו וקבלו היהודים וגו' להיות עושים את שני הימים האלה ככתבם', כלומר כמו שכתב אליהם מרדכי, דכתיב למעלה פסוקים כ-כא 'ויכתוב מרדכי וגו' לקיים עליהם להיות עושים את יום ארבעה עשר לחודש אדר ואת יום חמשה עשר בו בכל שנה ושנה', וזהו 'ככתבם', כלומר כמו שכתב עליהם".

72 422 משנה מגילה ב. "מגילה נקראת באחד עשר, בשנים עשר, בשלשה עשר, בארבעה עשר, בחמשה עשר, לא פחות ולא יותר. כרכין המוקפין חומה מימות יהושע בן נון קורין בחמשה עשר. כפרים ועיירות גדולות קורין בארבעה עשר, אלא שהכפרים מקדימין ליום הכניסה", ופירש רש"י שם "אלא שהכפרים מקדימין ליום הכניסה - כלומר, מאחר שהמוקפין קורין בחמשה עשר, ושאין מוקפין קורין בארבעה עשר, הרי הכל בכלל, תו היכי משכחת אחד עשר, שנים עשר, שלשה עשר. אלא שהכפרים נתנו להן חכמים רשות להקדים קריאתה ליום הכניסה, יום שני בשבת שלפני ארבעה עשר, או חמישי בשבת, שהוא יום כניסה, שהכפרים מתכנסין לעיירות למשפט, לפי שבתי דינין יושבין בעיירות בשני ובחמישי כתקנת עזרא ב"ק פב., והכפרים אינן בקיאין לקרות, וצריכין שיקראנה להם אחד מבני העיר. ולא הטריחום חכמים להתאחר ולבא ביום ארבעה עשר. ופעמים שיום הכניסה בשלשה עשר, ופעמים שהוא באחד עשר".

73 423 לא מצאתי לו חבר לבאר "כזמנם" מה שמקדימין אנשי הכפרים ליום הכניסה.

74 424 למעלה תחילת פרק זה ציונים 1-28, וכן ציונים 253-255. וכן כתב למעלה בספר זה, וכמלוקט בפרק זה הערות 4, 255.

75 425 מגילה ו: "אמר רבי יוחנן, ושניהם מקרא אחד דרשו; 'בכל שנה ושנה'... מה כל שנה ושנה אדר הסמוך לניסן... מסמך גאולה לגאולה עדיף". ונמצא ש"מקום אחר" הוא המלים הבאות בפסוקנו, שנאמר "וכזמנם בכל שנה ושנה".

76 426 קצת קשה, שחז"ל לא למדו זמנם של אנשי הכפרים מהנאמר בפסוקנו פסוק כז "וכזמנם", אלא מהנאמר בפסוק ל"א "בזמניהם", וכמבואר בריש מגילה ב., וכמו שהוא עצמו הביא למעלה לפני ציון 423. וכשם שהמהר"ל נמנע מלדרוש "וכזמנם" לכך שפורים הוא באדר שני, כי חז"ל למדו זאת ממקום אחר מהמשך פסוקנו, כך היה צריך להמנע מלדרוש "וכזמנם" לכך שאנשי הכפרים מקדימים ליום הכניסה, כי חז"ל למדו זאת ממקום אחר פסוק ל"א. ואולי לומד שהדרשה מ"בזמניהם" בנויה על מה שנאמר בפסוקנו "וכזמנם". ויל"ע בזה.